<h1>ראבי"ה סימן תתקל"א</h1>
<h2>דף ח:</h2>
מעשה בא לידי בשכיב מרע שחילק נכסיו לכמה בני אדם בפני שני בני אדם, ולאחר מיתה כתבו שטר הצוואה וחתמו העדים, ושוב נמצא שאחד מן העדים היתה בתו אחת מבעלי המתנה וכתוב בתוך השטר חלק מתנתה. והשתא מיבעיא לי אי כשר שטר המתנה לשאר בעלי המתנה או לא. ודקית ואשכחית בריש מסכת גיטין ירושלמי [פ"א ה"א] גירסא דא. היה כתוב בו מתנה ואמר(ינן) בפני נכתב ובפני נחתם, מאחר שערערו בטל אצל הגט עירערו בטל אצל מתנה, או מאחר שערערו [בטל] אצל הגט קיים אצל המתנה. פי', אמרינן דתיקנו לשליח הגט לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה, דהימנוהו רבנן לחד כבי תרי לקיומי גט, כדאיתא בגמרא דידן [ג' ע"א]. ובעיא הכי איתא, כתוב בתוך הגט מתנה ובא בעל ועירער. נימא, כשם שעירעורו בטל אצל גט הכי נמי בטל אצל מתנה, או דילמא גבי גט דווקא בטל עירעורו, אבל גבי מתנה קיים, וצריך שני עדים לקיים המתנה, ואי לא קיים בטילה המתנה. וגרסי' תו התם, תנינן דבתריא, אחד גיטי נשים ואחד שיחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא. היה כתוב בו מתנה ואמר בפני נכתב ונחתם, מאחר שעירעורו בטל אצל הגט. פי', גט שיחרור. עירערו קיים אצל המתנה, או מאחר שעירעורו קיים אצל המתנה עירעורו קיים אצל המתנה והגט. פי' דכי היכי דגבי מתנה קיים העירעור הכי נמי קיים לגבי גט שיחרור, ובעיא דלעיל היינו לגבי גט אשה. ותו גרסי' התם, כתב כל נכסיו לעבדו, את אמר היא גיטו היא מתנתו. מה את עבד לה, כגט הוא ועירעורו בטל, או כמתנה ועירעורו קיים. פי', משום דתניא [ח' ע"ב], הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין, וגם קנה הנכסים, והיינו, היא גיטו היא מתנתו. ובעיא דא (בעיין) [כעין] הך בעיא דלעיל. ומסיים בגמ' דירושלמי, וייבא כהדא, כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולין לזה, ר' אילא בש"ר יוסי, איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן אמר, מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה. ריש לקיש אמר, כשירין לזה ופסולין לזה. א"ר אלעזר, מתניתא מסייע לר' יוחנן. מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה. פירוש, דהשתא פשיט' הני בעיות, דפלוגתא היא. דלר' יוחנן עירעורו קיים אפי' בגט ובגט שיחרור, ולריש לקיש עירעורו בטל אצל הגט והשיחרור ועירעורו קיים אצל המתנה. ומדמסייע ר' אלעזר לר' יוחנן (דההיא) [מההיא] דמסכת מכות מה שנים וכו', ש"מ דבשטר מיירי נמי, והוא הדין בעל פה. ובמסכת כתובות פרק אלמנה ניזונית בירושלמי [ה"ה], רשב"ג אומר, לעולם מכרה קיים עד שתשייר וכו'. עד כאן כשמכרה להם בד' שטרות, מכרה להן בשטר אחד תפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, כתב נכסיו לשני בני אדם וכו', כדאיתא התם. והכי מוכח פרק שני דגיטין, הלכה ור' שמעון מכשיר, בגמ' [י"ח ע"ב], דקאמר, היכא דאמר לעשרה כולכם כתובו ופליגי ר' יוחנן ור"ל. וקאמר, נמצא אחד מהם קרוב או פסול, מאן דאמר משום עדים פסול וכו', והיינו בשטר. ולאפוקי ממקצת גאונים דמפרשי' להאי דמכות דווקא בעל פה, כי היכי דלא תקשי להו הך דגט פשוט [קס"ב ע"ב], דאמר חזקיה, מילאהו בקרובים כשר, [ד]בשטר מיירי. וליתא, כדפרישית, אלא תרוייהו בשטר מיירי, ולא קשיא, דההיא דחזקיה לאו לשם עדות חתמו אלא למלאות החלק של שני שיטין שהרחיק העדים הכשירים מן השטר. והכי מוכח בירושלמי בפ"ק דגיטין [ה"ד], שטר שחתמו בו ד' וה' עדים ונמצאו הראשונים פסולים או קרובים [כשר ו]תתקיים עדות בשאר, וכו' כדאיתא התם, עד, ויעשה כהרחק עדים ופסול. לית יכול, דאמר ר' אבא בש"ר ירמיה עדים פסולים אין נעשים כהרחק עדות, שלא באו אלא להכשירו של שטר. משמע, אבל לשם עדות באו פסול, ממתנית' דמכות. וכן מצאתי בתשובת מקצת גאונים. וכן נ"ל דהא דאמרינן פ"ב דגיטין [י"ח ע"ב], לחתום לכתחילה קרוב או פסול, אמרי לה כשר ואמרי לה פסול. פי' דמסקי' התם, אמר לעשרה כולכם חתומו, ר' יוחנן אמר, שנים משום עדים וכולן משום תנאי. ריש לקיש אמר, כולן משום עדים. היינו דקאמר, לר' יוחנן כולן משום תנאי, לחתום לכתחילה קרוב או פסול, אמרי לה כשר, דתנאי הוא, דלאו לשם עדות חתמו אלא לקיומי התנאי, והיינו כחזקיה. ואמרי לה פסול, דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא, כלומר שיכשירו קרובים לשם עדות. ולא דמי למילאהו בקרובים, דהתם ליכא תנאי, דלא חתמי אלא למלאות החלק, וכל שכן אם מילאוהו בכשרים שהוא כשר, אבל הכא בעל כורחך יש להחתים אלו קרובים שהן משום תנאי ולא אחרים כשירין, ודמי לשטרות דעלמא שאין לנו להחתים אלא העדים עצמן, ומשום הכי אתי לאיחלופי בשאר שטרות. וכן קבלתי ממורי רבי' יצחק בר מרדכי. וגרסי' תו בירושלמ' [גיטין פ"א ה"א], ר' יעקב בר אחא אמר, איתפלגון ר' חנינא ורבנן. חד אמר, יאות א"ר אליעזר, וחד אמר לא יאות אמר ר' אליעזר. פי', הא דמייתי ר' אליעזר סייעתא לר' יוחנן ממתני' דמסכת' מכות, פליגי אי שפיר אייתי סייעתא או לאו. מאן דאמר, יאות א"ר אליעזר, נעשה כעדות אחת כאיש אחד, ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומאן דאמר, לא יאות א"ר אליעזר, נעשית (ככיתי) [כשתי] כיתי עדות, כשירין לזה ופסולין לזה. ולכאורה הלכתא כר' יוחנן, דהא ר' אליעזר מסייע ליה. וכן פסק נמי בספר חפץ ובספר המקצועות של רבינו חננאל. ואע"ג דאיכא מאן דאמר, לא יאות א"ר אליעזר, מיהו קיימא לן כר' יוחנן לגבי דריש לקיש, ועוד דר' אליעזר מסייע ליה. והכא נמי הואיל שזה העד פסול לגבי דידה פסול נמי לגבי אחריני כר' יוחנן, והשטר פסול, והוי כמזויף מתוכו, שאין נאמן לחתום על עצמו ועל קרובי', ודומה לכותב נכסיו לשני בני אדם והעדים כשירין לזה ופסולים לזה. והשתא אית לפרש אליבא דר' יוחנן הך דתנו רבנן [ח' ע"ב], הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין, ומשמע דקנה גם הנכסים, היינו כל זמן שלא עירערו על הנכסים, אבל אם באו לערער צריך לקיים שטרו בעדים אף על השיחרור. ודקית ואשכחית בתלמוד בבלי פ"ק דגיטין [שם] דפליג רבא אדר' יוחנן. דגרסי' התם, תנו רבנן, עבד שהביא גטו וכתוב בו, עצמו ונכסיי קנויין לך, עצמו קנה, דנאמן הוא על שיחרורו כי אמר בפני נכתב ובפני נחתם דהא שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים ואין צריך עדים לקיימו. נכסים לא קנה, דבעי עדים כשאר קייום שטרות. איבעיא להו, כל נכסיי מהו. מי אמרינן, עצמך ונכסיי תרי דיבורי, אבל כל נכסיי, כיון דבחד דיבורא אתי ליה שיחרור ומתנת נכסי', כדקיימא לן, הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין, שהוא בכלל הנכסים, הילכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי נמי, דלא פלגינן דיבורא, או דילמא פלגינן דיבורא. ופליגי בהא אביי ורבא. ואסיקנא התם, אלא אמר רבא, אחד זה ואחד זה, עצמו קנה נכסים לא קנה, אלמא פלגי' דיבורא. ומסיק, כמאן כר' שמעון, דתנן, הכותב כל נכסיו לעבדו וכו'. ומסקנא דשמעתא כרבא. והשתא לפי דברי הירושלמ', דפשיט הכותב כל נכסיו לעבדו מפלוגתא דר' יוחנן ור"ל ומדמי להך להדדי, פליג רבא עליה, וקיימא לן כרבא דבתראה הוא. ויש לומר, דילמא רבא לא סבירא ליה הא דירושלמי דמדמי להו אהדדי, ומודה לר' יוחנן בכותב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשירין לזה ופסולין לזה שמאחר שפסולין לזה פסולין לזה. וטעמא, דאתי לאחלופי בשטרות דעלמא, שלא יאמרו קרוב כשר להעיד, כדאמרי' בפ"ב דגיטין, כדאי' לעיל. אבל בגט שיחרור ליכא למיחש לאיחלופי, הואיל שצריך לומר, בפני נכתב ובפני נחתם, והיינו טעמא דרבא דאמר, עצמו קנה. והכי נמי אמרי' בריש מסכת גיטין [ג' ע"א], ולרבא דאמר, לפי שאין עדים מצויין לקיימו, בדין הוא דליתני הכי, בפני נחתם, ומשום הכי תקינו, בפני נכתב, דלא ליתי לאחלופי בקיום שטר דעלמא בעד אחד. הרי ביררנו דר' יוחנן ורבא תרווייהו סבירא להו טעמא דאתי לאחלופי. [והכי] חזינן בפ' יש נוחלין, הלכה האומר זה בני, בגמ' [קל"ד ע"ב], דאיבעי' לן, אמר למפרע מהו להימונא להבא. ועיין דאמילתיה דר' יוחנן קאי. ופליגי אי פלגינן דיבורא בחד גופא, דבתרי גופא כולהו מודו לרבא דפלגינן דיבורא. והיינו טעמא דתרי דיבורא נינהו, שהם צריכים להעיד על הנואף לבדו. הילכך ההיא דירושלמי דתרי גופי נינהו ומשמע לר' יוחנן דלא פלגי' דיבורא היינו טעמא דלא ליתי לאיחלופי. אבי מורי.
